מחשבות בגיל 50 דיקור סיני לגיל המעבר 3

מחשבות בגיל 50 דיקור סיני לגיל המעבר 3

הבלוג- מחשבות בגיל 50.
רינת גור מתעדת- דיקור סיני לגיל המעבר
אני פוגשת הרבה נשים כאשר אני פוקדת את הקליניקה של עדי אספינו. אני מניחה שכל אחת מגיעה לכאן עם הסיפור האישי שלה. לעיתים תוקפת אותי רוח העיתונאית ויש לי חשק לערוך הכרות עם כולן ולהזמין אותן אלי לסלון ביתי, שתפתחנה את לבן בפני. אולי עוד אעשה זאת.

יש לי הידיעה הפנימית, כי לכולנו יש משאלת לב משותפת. להגיע לאיזון פנימי אמיתי, ולשאוף להרמוניה פיסית-רוחנית, כזו שתלווה אותנו בכל תקופה בחיים. ככל שאנחנו מתקדמות בגיל, נדמה לי, כי עלינו לשאוף לכך יותר וגם לספק לעצמנו יותר ערוצים לעשייה. גוף האישה, בעיני, הוא כמקדש. מקדש שזוכר הכול. את החוויות הטובות והפחות טובות, את רגעי האושר והאהבה ואת רגעי החרדה, המתח והאכזבה. את המקדש הזה עלינו לטפח, ללא ליאות ולהתייחס אליו בכבוד רב.

אספינו עוזרת לי להשיב את הגוף שלי למסלול מיטבי, ואצלי הפרוייקציה על הנפש החיננית מורגשת מיד. בבחינת אינפוט-אווטפוט. הדיקור הסיני טוב לי. אני בכלל הטיפוס שמתחבר לרפואה האלטרנטיבית הרבה יותר מאשר לרפואה הקונבנציונאלית. (הידעתן? תשעים אחוזים מהאנשים הפוקדים את חנויות הטבע הן נשים בנות מזל בתולה – ר.ג.) בקליניקה ברחוב המרכזי של רעננה, אספינו מחויכת מסבירה לי כמה אישה בת חמישים בתרבויות אחרות נחשבת מהודרת וייחודית. ואיך היא משמשת דוגמא ומופת לנשים אחרות.  ואכן בתחושה הזו אני יוצאת את המרפאה שלה.

המחטים ננעצות בי שוב, בכל פעם לפי צורך אחר. "שימי לי אותן בנקודות של הרוגע של השלווה" אני מבקשת ממנה, כי הערב זה נראה לי הדבר הכי חשוב בעולם. ואספינו בשלוותה עושה את המלאכה. אני מנסה להיות קשובה לפעימות הלב שלי ונזכרת במחוזות הילדות הנעימים שלי ברמת גן של שנות השבעים. לעת ליל אני עוצמת את עיני ומבקשת מעצמי להיות שוב אותה ילדה ספונטנית ומשוחררת שגדלה על מדשאות כפר המכביה וחיכתה בתור לאומגה. מה היה לי אז שעשה אותי כל כך מאושרת, עוד טרום תקופת גילוי שומן הטראנס, הסטיילינג והדיגיטל? היו לי משחקי כדור ומטקות, שיעורי בלט קלאסיים, שחייה , טניס והליכה ברגל מהבית ברחוב הירדן עד קו 30 למכביה. וזה עשה לי כל כך טוב. אני מבטיחה לעצמי להירשם שוב לאחד מהחוגים הללו במהרה . גם קולנוע לילי וגלאור הביאו לנו את סרטי הילדים בכרטיסייה השבועית ואם רצינו להיות כמו הגדולים היינו מקנחים בכיכר אורדע אצל סמי בורקס , שנחשב אז לשגב בכיכר. אויש אני משתגעת על הamarcord הנפלאים שלי. יום אחד אכתוב על זה סרט...